הילדים זולגים בלילה, לא נשמע קולם...

גם הבוקר ביקשתי מאלה (4.5) חיבוק. לרוב אני פשוט זוכה לחיבוק, אבל הבוקר היא ענתה לי בשיא הטבעיות: "אני חיבקתי אותך צמוד צמוד כל הלילה!" (ונתנה לי חיבוק נוסף).

כבר מעל חצי שנה שהיא זולגת אלינו למיטה כמעט בכל לילה, בשעות מגוונות. בד"כ זה יקרה בחצי השני של הלילה, אבל הערב למשל, זה קרה עוד לפני 21:00, כשעוד הייתי בפגישות בחדר העבודה.

כבר מזמן לא זכור לי שבוע שלם של לינה בנפרד, ואמנם לא עקבתי באדיקות אחר הסטטיסטיקה, אבל לילות שלמים בנפרד הפכו להיות מצב די נדיר. במהלך החודשים האלו חווינו הבדלים בין תקופות, אבל אני מודה שאין לי שום יכולת לנבא באיזה לילה היא תישאר לישון במיטה, ובאיזה מהם תזלוג אלינו. אם אני צריך להמר, הסיכויים כרגע הם לטובת זליגה. וזה למרות שב-99% מהלילות היא נרדמת במיטתה, אלא אם באמת התעוררה מצוקה רגשית כלשהי.

יד על הלב? אני אוהב את זה. בראש ובראשונה זה פשוט כיף. בשונה מגיל שנה וחצי-שנתיים, היא כבר לא משתוללת לכל עבר, מעדיפה להיות קרובה בעיקר אלי, וכאמור גם דואגת לחבק ולהיצמד אלי בכל יקיצה רגעית לאורך הלילה. היתרון השני הוא שגור (2.5) ישן ברוב הלילות כמו בלוק, ואם לא מפריעים לו, יש מצב שהוא יתעורר בשעה מאוחרת לאחר שספג שינה מקסימלית. הבוקר היה מהקיצוניים, הווא התעורר רק סביב 10:00 (כשנכנסתי לוודא שהוא בסדר), אחרי שנרדם ב 18:30. גם אלה "מושכת" עד שעה מאוחרת יותר כשהיא איתנו.

למה אני מספר לכןם את זה?

קודם כל כדי לנרמל את התופעה של "זליגה" בלילה. היא טבעית, היא מן הסתם זמנית (למרות שמשך התקופה לא ידוע ומאוד משתנה), והיא מתרחשת רק אצל חלק מהילדים, ובתדירות ואופן שונים.

מעבר לזה, יותר מדי הורים עובדים במשמרות לילה, בעבודה קשה בתת תנאים, ממש לא מתגמלת, והבוסים כמעט תמיד מאוכזבים. אני מדבר על המשמרות של להחזיר את הבוסים למיטה שלהם כמובן.

למה אנחנו עושים את זה?

יש שתי סיבות מרכזיות.

הסיבה הראשונה היא ענייני נוחות. יש בינינו מי שפשוט לא מצליחים לישון טוב (או בכלל) כשהילדים איתם במיטה. יש גם ילדים שהופכים את השינה לצידם לבלתי אפשרית. אם זה המקרה אצלכם - אני לגמרי מבין את האילוץ להעביר אותם למיטתם, ולהשקיע מאמץ וזמן רב בערות במהלך הלילה. זה הרי או להיות ערים בשלב ההחזרה למיטה, או להיות ערים כל הלילה. קשוח.

אם זאת הסיבה שבגללה אתם מחזירים אותם למיטה שלהם - אני הכי מבין אתכם בעולם (וגם באמת מעריך אתכם בטירוף, כי אני פשוט לא רואה את עצמי מסוגל. מצד שני, מעולם לא חוויתי קושי להירדם או לחזור לישון).

אבל הסיבה השניה ממש מטרידה אותי, והנה סופסוף אני מגיע לפואנטה שבגלל התחלתי לכתוב את הפוסט הזה. הרבה מאיתנו חושבים שילדים "לא אמורים" לישון עם ההורים שלהם. שלינה משותפת היא בעייתית, במיוחד כשהם גדלים. שמדובר בהרגל רע שאי אפשר "להיגמל" ממנו. שלשינה בנפרד יש ערך חשוב התפתחותית, או חינוכית, או ווטאבר שקר כלשהו. וזה פשוט לא נכון!

אלו רעיונות שאין להם כל ביסוס מחקרי, והם גם לא מסתדרים עם הניסיון המקצועי שלי. להיפך. הטבעי שלנו הוא לישון יחד. אם תחשבו על זה, תגלו שברוב העולם ישנים יחד (כי רוב המשפחות בעולם לא מתגוררות בדירות מגורים מרווחות, אלא בצריפים ובקתות בהם חדר השינה הוא גם הסלון והמטבח).

אז ככשואלים אותי שוב ושוב אם זה לא בעייתי שנאפשר לילדים לישון איתנו יחד, זה בעצם מדגיש כמה ההבניות החברתיות משפיעות על התפיסות שלנו, מעצבות אותן, וגם את הפחדים והחששות שלנו.

למעשה היינו אמורים לשאול את השאלה ההפוכה: **האם זה לא בעייתי שנוביל את הילדים שלנו לישון בנפרד?

ככל שידוע לנו היום, מחקרים מתקשים ליישב את הסוגייה בנוגע לסוג הלינה המוצלח יותר (אם יש דבר כזה בכלל).

אנחנו יודעים שאופן ההירדמות ומיקום השינה בהחלט משפיעים על דפוסי השינה, אולם ככל הנראה משפיעים רק על דפוסי השינה, ולא על תכונות או יכולות.

אם מישהו טוען ש"הירדמות עצמאית" משפרת את חוויית העצמאות, אל תאמינו ובקשו רפרנס מחקרי.

בשורה התחתונה התשובה לשאלה היא שכנראה כל האופציות אפשריות כל עוד אנחנו מספקים את התנאים המיטביים שמותאמים לילדים שלנו. גם ילדים הם שונים בנטיות ובהעדפות השינה שלהם.

יאיר סהר, פסיכולוג, להיות בהורות מקרבת.

---

אם קשה לכם עם השינה, עדיין לא מאוחר להצטרף למחזור הסדנה שלנו. לחצו כאן לפרטים נוספים.